קורות חייה
רחל נולדה באימפריה הרוסית, בעיר סרטוב שעל גדות נהר הוולגה, ב-1890. בתם האחת עשרה של איסר-לייב וסופיה בלובשטיין, ונכדה לרבה של קהילת יהודי קייב, הרב מנדלשטאם. בצעירותה עברו הוריה לפולטבה שבאוקראינה, שם למדה בבית הספר היהודי ובגימנסיה כללית. בגיל 15 החלה לכתוב שירים ברוסית; בגיל 17 עברה לקייב ולמדה שם ציור.
ב-1909, בהיותה בת תשע עשרה סיירה בארץ, עם אחותה שושנה. השתיים אשר היו בדרכן לאיטליה, ללמוד שם אומנות ופילוסופיה, החליטו להישאר בארץ ולהשתלב בבניתה. הן התישבו במושבה רחובות, ועבדו בפרדסי המושבה. באותה תקופה גם למדה רחל עברית. רחל רצתה לעסוק בחקלאות, ולכן עברה ל"חוות העלמות" הלימודית בחוות כנרת, שם נפגשה עם אהרון דוד גורדון שהשפיע עליה רבות, ולאות תודה הקדישה לו את השיר הראשון שכתבה בלשון העברית - "הלך נפש". שם גם הכירה את זלמן רובשוב, מי שלימים נודע כזלמן שז"ר והיה לנשיא המדינה השלישי, וקשר רומנטי נוצר ביניהם. אף לו הקדישה כמה משיריה, כמו "גן נעול", שהולחן לאחר מכן בשנות השבעים.
ב-1913 עזבה את הארץ כדי להמשיך ולהשתלם במקצוע החקלאות, ועברה ללמוד את מקצוע האגרונומיה באוניברסיטת טולוז בצרפת. עם סיום לימודיה התעכבה מלשוב ארצה בשל מלחמת העולם הראשונה, ובינתיים שבה לרוסיה ועסקה שם בהוראת ילדי פליטים יהודים. ב-1919 חזרה ארצה באוניה רוסלאן, יחד עם אנשים שלימים יהיו בצמרת ההנהגה והתרבות בארץ כגון פרופ' יוסף קלוזנר (קבוצה זו פתחה את מה שיכונה לאחר מכן "העלייה השלישית"), ושבה אל מושא רבים משיריה, אל הכנרת האהובה עליה, לקבוצת דגניה.
לאחר תקופה קצרה נתגלו אצלה ניצני מחלת השחפת. המחלה, שנחשבה אז לחשוכת-מרפא, גרמה לגירושה המיידי מדגניה. כדי למצוא מזור למחלתה, נדדה רחל בין צפת, ירושלים ותל אביב, ואת ימיה האחרונים העבירה בבית מרפא לחולי שחפת בגדרה.
יום לפני פטירתה, בעודה גוססת, רצתה להיפרד מידיד נעוריה, האיכר נקדימון אלטשולר מרחובות, וביקשה שיעמיסו אותה על עגלה ויביאו אותה אליו. אלטושלר, שהיה אז כבר בעל משפחה, יצא לראותה ופרץ בבכי. מילותיה האחרונות של רחל היו "שלום נקדימון". לימים מספר אלטשולר: "ראיתי לפני שבר אדם, כולו עצמות, ורק עיניה העצובות היו הדבר היחיד שהביע דבר מה והוכיח כי לפני ניצב אדם שעדיין חי".
רחל נפטרה ב-16 באפריל 1931, בהיותה בת ארבעים, בבית החולים "הדסה" בתל אביב, ונקברה, כפי שביקשה בשירה "אם צו הגורל", ליד הכנרת, בגן הנקרא על שמה.
[עריכה]
שירתה
את שיריה הראשונים כתבה רחל בנעוריה ברוסית. שירים אלו כונו "המחברת הרוסית" ותורגמו מאוחר יותר לעברית. עיקר שיריה פורסמו בעיתון "דבר", ואלו, שהצטיינו בפשטות הבעתם ובלשונם הקולעת, נתחבבו על הקוראים מהרגע הראשון. מספרים שחובבי שירתה, שהיו לא מעטים מבין קוראי העברית בארץ, ציפו בכליון עיניים לצאת גליון יום שישי של "דבר".
שיריה כונסו בשלושה קבצים עיקריים:
ספיח (תרפ"ז - 1927)
מנגד (תר"ץ - 1930)
נבו (תרצ"ב - 1932)
שמותיהם של קבצי שירתה - "מנגד" ו"נבו", סמליים לחייה הטראגיים. בשמות אלה מורגשת העובדה שבחייה הקצרים היא לא הספיקה לממש את עצמה בתחום שירתה ובתחום חייה האישיים. "מנגד" מציין את הרעיון שהיא ראתה את שאיפות חייה מנגד אך לא זכתה לממש אותם; בשירה "עקרה", למשל, היא מביעה את יגונה הרב על שלא זכתה לחבוק בן. גם השם "נבו" רומז לחייה הטראגיים. (זהו שמו של ההר ממנו ראה משה את הארץ המובטחת אך לא זכה להגיע אליה
כתיבת רחל הושפעה ממספר זרמים ספרותיים ומקורות : האקמאיזם הרוסי, האימאג'יזם הצרפתי, התנ"ך והספרות החלוצית של העליה השניה.
בשנת 1935 כונסו כל כתביה, שכללו גם תרגומי שירה ומסות, למכלול אחד שנקרא "שירת רחל". פרט לשירים אותם כתבה רחל גם בתרגום, בתרגומיה נכללים תרגומים משירתה של המשוררת הרוסיה אנה אכמטובה, תרגומים משירי אלכסנדר פושקין, סרגיי יסנין, פרנסיס ג'ם, תרגום מאמר על חיי הדבורים של מוריס מטרלינק, ביקורות ספרות, מסות בנושאי תרבות ועוד. בין כתביה נכללים גם שירים שכתבה עבור ספר מאויר לפעוטות.
רחל נחשבת אחת המשוררות המקובלות על שוחרי השירה העברית. שירתה תופסת מקום נכבד בתרבות העברית, נלמדת דרך קבע בבתי-הספר, ומושרת רבות במפגשי שירה בציבור.
שיריה, שליחם לא נס עם הזמן, מצטיינים בתמציתיות ובבהירות, למרות שפתם הגבוהה המבוססת על השפה המקראית. נושאיהם מגוונים, אך אפשר לומר שכולם "יוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב".
לא מעט משיריה הולחנו על-ידי טובי המלחינים העבריים, כמו יהודה שרת (שבין היתר הלחין את השיר "ואולי לא היו הדברים מעולם", וכן את "שי", השיר היחידי שלה אותו זכתה רחל לשמוע מולחן ונעמי שמר (שהלחינה את השיר "כנרת")
שיריה של רחל אף נהנו מתרגום לשפות אחדות, על ידי מתרגמים שונים. זלמן שז"ר תרגם בשנת 1927 צרור משיריה ליידיש. המשורר א. ליסין תרגם גם הוא משיריה ליידיש. וכן תרגמו ליידיש משיריה אהרון צייטלין, בר פומרנץ, דב סדן ומשה בסוק.
שירים נוספים של המשוררת תורגמו לאנגלית, גרמנית, צ'כית, פולנית ואיטלקית. רובם הוצאו לאור על ידי תנועות הנוער הציוניות לפני מלחמת העולם השניה. וכן תורגמו במועדים שונים מקבצים משיריה ללשון הסרבו-קרואטית, להונגרית ולסלובקית. במהדורת מילשטיין ניתן למצוא את תרגומי שיריה להונגרית ולסלובקית בלוויית דברי הסבר נוספים. בפרויקט בן יהודה ניתן לקרוא את תרגום שיריה לאיטלקית.
לֹא פַּעַם, בַּקַּיִץ, עִם רֶדֶת הַיּוֹם,
לְאוֹר הַשְּׁקִיעָה הַדּוֹעֵךְ,
הָלַכְתִּי אֵלַיִךְ וְעֵת אֲרֻכָּה
הִקְשַׁבְתִּי לְקוֹל זִמְרָתֵךְ:
"קָטָן הוּא וְדַל הוּא חַדְרִי,
וַאֲנִי בּוֹ שָׁרוּי עֲרִירִי..."
וְחַי בִּי הַזֵּכֶר הַזֶּה הַנּוֹהֵר,
הַשֶּׁקֶט הַזֶּה וְהָרֹךְ,
וּמֶתֶק-הָעֶצֶב אֲשֶׁר זִמְרָתֵךְ
יָדְעָה עַל הַנֶּפֶשׁ לִנְסֹךְ.
"קָטָן הוּא וְדַל הוּא חַדְרִי,
וַאֲנִי בּוֹ שָׁרוּי עֲרִירִי..."
וְיֵשׁ כִּי נִדְמֶה לִי, עִם רֶדֶת הַיוֹם,
בִּשְׁלֹט בִּי תוּגַת-דִּמְדּוּמִים,
עֲדַיִן כְּקֶדֶם קוֹלֶטֶת אָזְנִי
הַלַּחַן הַהוּא הַתָּמִים:
"קָטָן הוּא וְדַל הוּא חַדְרִי,
וַאֲנִי בּוֹ שָׁרוּי עֲרִירִי..."
הֲלָךְ נֶפֶשׁ
לא. ד. גורדון
הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ,
דָּעַךְ הַיוֹם.
זָהָב מוּעָם צֻפּוּ שְׁחָקִים
וְהָרֵי רוֹם.
סְבִיבִי הִשְׁחִיר מֶרְחַב שָׂדוֹת
מֶרְחָב אִלֵּם;
הִרְחִיק שְׁבִילִי – שְׁבִילִי בּוֹדֵד,
שְׁבִילִי שׁוֹמֵם...
אַךְ לֹא אַמְרֶה פִּי הַגּוֹרָל,
גוֹרָל רוֹדֶה,
אֵלֵךְ בְּגִיל לִקְרַאת הַכֹּל,
עַל כֹּל אוֹדֶה!
