קולות מבית – הקברות

יללה אחד חדרו שני עבדים לאסם של חוות ביאר וגנבו שם שקים מלאים תפוחי _אדמה מתוקים. הם החליטו שהמקום הטוב ביותר להתחלק בשללם יהיה בית – הקברות , שם לא יפריע להם איש . הם עמסו את השקים על כתפיהם ויצאו לעבר בית – הקברות . בעוד הם יושבים בבית – הקברות ומחלקים את שללם , עבר בדרך המשתרעת ליד בית הקברות שמואל , עבד כושי , שחזר מביקור בחווה סמוכה אל חוות ביאר , אדונו , לפתע שמע קולות בוקעים מבית – הקברות , הוא החליט להמתין קמעא ולהאזין לפשר הקולות המוזרים , הוא עצר בדרכו ושמע:"אני אקח את זה ואתה תיקה את זה , אני אקח את הראשון ואתה תיקח את השני , אני אקח את זה ואתה תיקח את זה ". "אלוהים , רחם נא עלי" אמר שמואל בלבו :"האלוהים והשטן בוודאי מתחלקים ביניהם בנשמות המתים ארוץ מיד ואספר זאת לאדוני ,ביאר :"שמואל פתח בריצה מהירה לעבר בית אדונו , וכל עוד נשמתו בו התדפק על דלת הבית , כעבור שניות אחדות נפתחה הדלת , והאדון יצא לקראתו .
"מה לך כי נזעקת בשעה כה מאוחרת ?"שאלו האדון , כשאותות כעס על ההטרדה בשעת הליל נראים בפניו .
"שמעני , אדוני "אמר שמואל , כשהוא נושם בכבדות :"זה עתה עברתי ליד בית – הקברות , ומה חושב את שמעתי ?אלוהים והשטן מתחלקים שם בנשמות , חושב אני כי יום הדין הגדול הגיע".
"אינך יודע מה פיך " השיב לו בעל – הבית בכעס: "מדוע באת אלי בשעה כה מאוחרת להשמיע לי שטויות כאלה ?"
"כן , אדוני , כן , אדוני , אמת אני מדבר ואם אינך מאמין לי – בוא ותראה זאת בעצמך", השיב לו שמואל "בסדר "אמר האדון ,"אגש עמך לבית – הקברות אך אם יתברר ששיקרת , אצליף בך מחר הצלפה נאמנה "
"בסדר גמור , אדוני , נמהר ונלך "השיב שמואל. משהגיעו לבית –הקברות שמעו שניהם את הקול החדגוני בוקע מבין המצבות :"אני אקח את זה ואתה תיקח את זה , אני אקח את זה ואתה תיקח את זה."
"רואה אתה אדוני , סיפרתי לך את האמת "אמר שמואל , כשכל גופו רועד . בינתיים כמעט סיימו הגנבים את חלוקת תפוחי – האדמה ונזכרו , כי השאירו שני שקים קטנים ליד גדר בית – הקברות , במקום ששמואל ואדונו התחבאו שם והאזינו . משסיימו את החלוקה אמר האחד לרעהו:"הבה ניקח את שני אלה שמאחורי הגדר." מששמעו זאת שמואל ואדונו , פתחו בריצה טרופה הביתה מאותו יום והלאה לא פקפק עוד האדון באמיתות דבריו של שמואל .

אסיה, היבשת הראשונה בגודלה. שטחה של אפריקה הוא 30,244,050 קמ"ר כולל האיים, היא מכסה 20.3% משטח כדור הארץ ולמעלה מ־800 מיליון תושבים המהווים כשביעית מהאוכלוסייה בכדור הארץ.

תוכן עניינים
1 היסטוריה
2 פוליטיקה
3 כלכלה
4 גאוגרפיה
5 מדינות אפריקה

היסטוריה

מפת אפריקה ב-1890.ערך מורחב - היסטוריה של אפריקה
חוקרים רבים מאמינים כי המין האנושי החל את דרכו באפריקה, ושהיא היבשת הראשונה שאוכלסה בבני אדם.

במשך רוב ההיסטוריה האנושית, לא היו באפריקה מדינות, כמו בכל שאר היבשות. היבשת אכלסה בעיקר שבטים קטנים וממלכות, שהיו בקשר רופף זה עם זה. אמנם מצרים נחשבת למדינה הראשונה שנוצרה, מרבית משטח אפריקה נותר חסר מדינות עד לעת החדשה . יוצאי דופן מכלל זה הם אתיופיה, הממלכה הנומיבית וממלכות סאהל שכולל את גאנה, מאלי וסנגאי.

במאה ה-14 הגיעו האירופאים הראשונים ליבשת. על ידי מיקוח עם כמה מנהיגי שבטים מקומיים, הצליחו האירופאים לתפוס מליוני אפריקנים, ולסחור בהם ככוח אדם ברחבי העולם, במה שכונה לאחר מכן סחר העבדים הגלובלי.

בתחילת המאה ה-19 החלו מדינות אירופה במירוץ לאפריקה, והן כבשו את מרבית היבשת. מרבית שטחי אפריקה נכבשו, והפכו בתקופה זו לקולוניאליות, מלבד שתי מדינות שנותרו עצמאיות, ליבריה ואתיופיה. הכיבוש המשיך עד לסיומה של מלחמת העולם השנייה, שלאחריה כל הקולוניאליות זכו בהדרגה לעצמאותן. כיום, באפריקה יש יותר מ-50 מדינות עצמאיות. גבולותיהן של רוב מדינות אלה שורטטו בתקופת הקולוניאליזם. בחלק מהמקרים הדבר גרם לסכסוכים על רקע אתני, כאשר קבוצות אתניות שונות נכללו תחת אותה מדינה.

[עריכה]
פוליטיקה

מפה מדינית של אפריקהערך מורחב - פוליטיקה של אפריקה
שיטת המשטר ברוב מדינות אפריקה היא רפובליקה, המסתמכת על שלטון נשיאותי.

מאז קבלת העצמאות, מדינות רבות באפריקה הדרדרו לחוסר יציבות, שחיתות, אלימות ושלטון אוטוריטטיבי. עד לאחרונה, מדינות מעטות בלבד ביבשת הצליחו להחזיק בשלטון דמוקרטי, ובמקום זאת הם נסחפו לסדרת הפיכות ברוטליות ודיקטטורות צבאיות. בתקופה שבין שנות השישים המוקדמות לבין סוף שנות השמונים, היו באפריקה יותר מ-70 הפיכות ו-13 התנקשויות בנשיאים.

מרביתם של מנהיגי אפריקה בעידן הפוסט-קולוניאלי לא זכו לחינוך או שהיו בורים בכל הקשור לניהול מדינה, והדבר הוביל לחוסר יציבות. מנהיגים רבים אחרים היו מושחתים, וחלק ניכר מהם הפכו את מדינותיהם לדיקטטורות, כשהם מוציאים מחוץ לחוק את האופוזיציה, ומעלימים את החוקות והפרלמנטים בארצם.

כמו כן, רבים השתמשו בכוחם בכדי להחיות מחדש יריביות שבטיות ישנות, שדוכאו תחת שלטון קולוניאלי. במדינות רבות, הצבא נתפס כאמצעי היחיד שיכול לשמור על סדר, ובשנות ה-70 וה-80 שלה המאה ה-20, חלק ניכר ממדינות אפריקה היו תחת משטר צבאי.

הסכסוך בין ארצות הברית לבין ברית המועצות במהלך המלחמה הקרה שיחק אף הוא תפקיד בחוסר היציבות. כאשר מדינה קיבלה את עצמאותה לראשונה, ציפו ממנה כי תחבור לאחת משתי מעצמות העל הללו. מדינות רבות בצפון אפריקה קיבלו עזרה צבאית סובייטית, בעוד שרבות בדרום ומרכז אפריקה קיבלו את עזרתן של ארצות הברית או צרפת. הסלמה אירעה בשנות ה-70, כאשר אנגולה ומוזמביק, שזכו לעצמאותן בשנים אלה, קשרו את עצמן לברית המועצות, בעוד שמערב ודרום אפריקה חברו לבלום את ההשפעה הסובייטית. סכסוכי גבול וטריטוריה היו נפוצים אף הם, כאשר הגבולות שהוצבו בידי האירופאים עורערו שוב ושוב בידי מדינות האזור.

מדיניות ממשלית כושלת ושחיתות פוליטית גרמו לרעב המוני, וחלקים ניכרים מאפריקה נותרו ללא יכולת לחלק מספיק מזון או מים כדי שתושביהם ישרדו. אחת הסכנות העיקריות המאיימות על אפריקה היא התפשטותן של מחלות מסוכנות, במיוחד HIV, שהוא הוירוס הגורם למחלת האיידס. האיידס נפוץ מאוד ביבשת זו, עד כדי כך שגם בנו של נלסון מנדלה, אחת הדמויות החשובות בדרום אפריקה, מת ממנו.

למרות קשיים מרובים, ישנם כמה סימנים שיש ליבשת זו תקווה לעתיד טוב יותר. נראה כי הדמוקרטיה מתפשטת, למרות שמרבית המדינות אינן דמוקרטיות עדיין. כמו כן, מדינות רבות הכירו רשמית בזכויות האדם לכל האזרחים.

כמו כן, תחת לחץ של ארגונים כלכליים בינלאומיים כמו ארגון המטבע הבינלאומי, מדינות רבות באפריקה הצליחו לשנות את כלכלתן, ועתה הן מראות צמיחה חיובית לאחר דורות של צמיחה שלילית או אפס צמיחה. עם זאת, ארגונים שונים הביעו ביקורת על פעילות ההמדינות המתועשות באפריקה, והם טוענים, למשל, כי מדינות אלה משאירות את אפריקה בעוני, בעיקר באמצעות חובותיהם הגדולים של מדינות שונות ביבשת, והריביות עליהם.

ישנם סימנים ברורים לפעילות משותפת גוברת בין ארגונים ומדינות אפריקניות. במלחמת האזרחים ברפובליקה דמוקרטית של קונגו (לשעבר זאי&#1512, במקום שרק מדינות לא אפריקניות עשירות יהיו מעורבות, כ-6 מדינות אפריקניות, הגובלות בקונגו, התערבו (ע"ע: מלחמת קונגו השניי&#1492. היו שהביעו תקווה כי מלחמה זו, בדומה למלחמת העולם השנייה, תיצור מצב בו מדינות האזור ינסו לפעול כך שמלחמה מסוג זה לא תתרחש עוד לעולם. עם זאת, מוקדם מדי להביע אופטימיות, במיוחד לאור הדיווחים של נציגי האו"ם בקונגו, לפיהם צבא רואנדה ממשיך לפלוש לשטחי המדינה.

ארגונים פוליטיים כמו האיחוד האפריקאי מציעים תקווה אף הם לשיתוף פעולה הדוק יותר ולשלום בין המדינות הרבות ביבשת.

כלכלה
ערך מורחב - כלכלת אפריקה
אפריקה היא היבשת שאוכלוסייה היא העניה בעולם. יתרה מכך, מצב העוני באפריקה קשה יותר בממוצע מכפי שהיה לפני 25 שנה.

מדו"ח האו"ם להתפתחות האדם מ-2003 (בו נסקרו 175 מדינו&#1514 מצא שהמקומות הנמוכים ביותר, ממקום 151 (גמבי&#1492 ל-175 (סיירה לאו&#1503 נתפסו כולם על ידי מדינות באפריקה.

הסיבות העיקריות לכך הן המעבר הלא יציב מקולוניאליזם לעצמאות, המלחמה הקרה והשפעתה על הסביבה ושחיתות בצמרת השלטון. אפריקה נמצאת זמן רב בתהליך ארוך של סטגנציה. במונחים של סחר חוץ, השקעות והכנסה לאדם, אפריקה אף הדרדרה. לעוני זה יש השפעות מרחיקות לכת, כולל אורך חיים נמוך, אלימות ואי יציבות. לאורך השנים, הועלו מספר פתרונות אפשריים למצב, וחלק מהם אף יושם, אולם אף דרך פעולה לא הראתה עדיין הצלחה ראויה לציון.

גאוגרפיה

תמונת לווין של אפריקהערך מורחב - גאוגרפיה של אפריקה
[עריכה]
מדינות אפריקה
ערך מורחב - מדינות אפריקה
היבשת מחולקת ל-54 מדינות. החשובות הן: מצרים, ניגריה, דרום אפריקה.

קורות חייה
רחל נולדה באימפריה הרוסית, בעיר סרטוב שעל גדות נהר הוולגה, ב-1890. בתם האחת עשרה של איסר-לייב וסופיה בלובשטיין, ונכדה לרבה של קהילת יהודי קייב, הרב מנדלשטאם. בצעירותה עברו הוריה לפולטבה שבאוקראינה, שם למדה בבית הספר היהודי ובגימנסיה כללית. בגיל 15 החלה לכתוב שירים ברוסית; בגיל 17 עברה לקייב ולמדה שם ציור.

ב-1909, בהיותה בת תשע עשרה סיירה בארץ, עם אחותה שושנה. השתיים אשר היו בדרכן לאיטליה, ללמוד שם אומנות ופילוסופיה, החליטו להישאר בארץ ולהשתלב בבניתה. הן התישבו במושבה רחובות, ועבדו בפרדסי המושבה. באותה תקופה גם למדה רחל עברית. רחל רצתה לעסוק בחקלאות, ולכן עברה ל"חוות העלמות" הלימודית בחוות כנרת, שם נפגשה עם אהרון דוד גורדון שהשפיע עליה רבות, ולאות תודה הקדישה לו את השיר הראשון שכתבה בלשון העברית - "הלך נפש". שם גם הכירה את זלמן רובשוב, מי שלימים נודע כזלמן שז"ר והיה לנשיא המדינה השלישי, וקשר רומנטי נוצר ביניהם. אף לו הקדישה כמה משיריה, כמו "גן נעול", שהולחן לאחר מכן בשנות השבעים.

ב-1913 עזבה את הארץ כדי להמשיך ולהשתלם במקצוע החקלאות, ועברה ללמוד את מקצוע האגרונומיה באוניברסיטת טולוז בצרפת. עם סיום לימודיה התעכבה מלשוב ארצה בשל מלחמת העולם הראשונה, ובינתיים שבה לרוסיה ועסקה שם בהוראת ילדי פליטים יהודים. ב-1919 חזרה ארצה באוניה רוסלאן, יחד עם אנשים שלימים יהיו בצמרת ההנהגה והתרבות בארץ כגון פרופ' יוסף קלוזנר (קבוצה זו פתחה את מה שיכונה לאחר מכן "העלייה השלישית"), ושבה אל מושא רבים משיריה, אל הכנרת האהובה עליה, לקבוצת דגניה.

לאחר תקופה קצרה נתגלו אצלה ניצני מחלת השחפת. המחלה, שנחשבה אז לחשוכת-מרפא, גרמה לגירושה המיידי מדגניה. כדי למצוא מזור למחלתה, נדדה רחל בין צפת, ירושלים ותל אביב, ואת ימיה האחרונים העבירה בבית מרפא לחולי שחפת בגדרה.

יום לפני פטירתה, בעודה גוססת, רצתה להיפרד מידיד נעוריה, האיכר נקדימון אלטשולר מרחובות, וביקשה שיעמיסו אותה על עגלה ויביאו אותה אליו. אלטושלר, שהיה אז כבר בעל משפחה, יצא לראותה ופרץ בבכי. מילותיה האחרונות של רחל היו "שלום נקדימון". לימים מספר אלטשולר: "ראיתי לפני שבר אדם, כולו עצמות, ורק עיניה העצובות היו הדבר היחיד שהביע דבר מה והוכיח כי לפני ניצב אדם שעדיין חי".

רחל נפטרה ב-16 באפריל 1931, בהיותה בת ארבעים, בבית החולים "הדסה" בתל אביב, ונקברה, כפי שביקשה בשירה "אם צו הגורל", ליד הכנרת, בגן הנקרא על שמה.

[עריכה]
שירתה
את שיריה הראשונים כתבה רחל בנעוריה ברוסית. שירים אלו כונו "המחברת הרוסית" ותורגמו מאוחר יותר לעברית. עיקר שיריה פורסמו בעיתון "דבר", ואלו, שהצטיינו בפשטות הבעתם ובלשונם הקולעת, נתחבבו על הקוראים מהרגע הראשון. מספרים שחובבי שירתה, שהיו לא מעטים מבין קוראי העברית בארץ, ציפו בכליון עיניים לצאת גליון יום שישי של "דבר".

שיריה כונסו בשלושה קבצים עיקריים:

ספיח (תרפ"ז - 1927)
מנגד (תר"ץ - 1930)
נבו (תרצ"ב - 1932)
שמותיהם של קבצי שירתה - "מנגד" ו"נבו", סמליים לחייה הטראגיים. בשמות אלה מורגשת העובדה שבחייה הקצרים היא לא הספיקה לממש את עצמה בתחום שירתה ובתחום חייה האישיים. "מנגד" מציין את הרעיון שהיא ראתה את שאיפות חייה מנגד אך לא זכתה לממש אותם; בשירה "עקרה", למשל, היא מביעה את יגונה הרב על שלא זכתה לחבוק בן. גם השם "נבו" רומז לחייה הטראגיים. (זהו שמו של ההר ממנו ראה משה את הארץ המובטחת אך לא זכה להגיע אלי&#1492

כתיבת רחל הושפעה ממספר זרמים ספרותיים ומקורות : האקמאיזם הרוסי, האימאג'יזם הצרפתי, התנ"ך והספרות החלוצית של העליה השניה.

בשנת 1935 כונסו כל כתביה, שכללו גם תרגומי שירה ומסות, למכלול אחד שנקרא "שירת רחל". פרט לשירים אותם כתבה רחל גם בתרגום, בתרגומיה נכללים תרגומים משירתה של המשוררת הרוסיה אנה אכמטובה, תרגומים משירי אלכסנדר פושקין, סרגיי יסנין, פרנסיס ג'ם, תרגום מאמר על חיי הדבורים של מוריס מטרלינק, ביקורות ספרות, מסות בנושאי תרבות ועוד. בין כתביה נכללים גם שירים שכתבה עבור ספר מאויר לפעוטות.

רחל נחשבת אחת המשוררות המקובלות על שוחרי השירה העברית. שירתה תופסת מקום נכבד בתרבות העברית, נלמדת דרך קבע בבתי-הספר, ומושרת רבות במפגשי שירה בציבור.

שיריה, שליחם לא נס עם הזמן, מצטיינים בתמציתיות ובבהירות, למרות שפתם הגבוהה המבוססת על השפה המקראית. נושאיהם מגוונים, אך אפשר לומר שכולם "יוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב".

לא מעט משיריה הולחנו על-ידי טובי המלחינים העבריים, כמו יהודה שרת (שבין היתר הלחין את השיר "ואולי לא היו הדברים מעולם", וכן את "שי", השיר היחידי שלה אותו זכתה רחל לשמוע מולח&#1503 ונעמי שמר (שהלחינה את השיר "כנרת")

שיריה של רחל אף נהנו מתרגום לשפות אחדות, על ידי מתרגמים שונים. זלמן שז"ר תרגם בשנת 1927 צרור משיריה ליידיש. המשורר א. ליסין תרגם גם הוא משיריה ליידיש. וכן תרגמו ליידיש משיריה אהרון צייטלין, בר פומרנץ, דב סדן ומשה בסוק.

שירים נוספים של המשוררת תורגמו לאנגלית, גרמנית, צ'כית, פולנית ואיטלקית. רובם הוצאו לאור על ידי תנועות הנוער הציוניות לפני מלחמת העולם השניה. וכן תורגמו במועדים שונים מקבצים משיריה ללשון הסרבו-קרואטית, להונגרית ולסלובקית. במהדורת מילשטיין ניתן למצוא את תרגומי שיריה להונגרית ולסלובקית בלוויית דברי הסבר נוספים. בפרויקט בן יהודה ניתן לקרוא את תרגום שיריה לאיטלקית.

לֹא פַּעַם, בַּקַּיִץ, עִם רֶדֶת הַיּוֹם,

לְאוֹר הַשְּׁקִיעָה הַדּוֹעֵךְ,

הָלַכְתִּי אֵלַיִךְ וְעֵת אֲרֻכָּה

הִקְשַׁבְתִּי לְקוֹל זִמְרָתֵךְ:

"קָטָן הוּא וְדַל הוּא חַדְרִי,

וַאֲנִי בּוֹ שָׁרוּי עֲרִירִי..."

וְחַי בִּי הַזֵּכֶר הַזֶּה הַנּוֹהֵר,

הַשֶּׁקֶט הַזֶּה וְהָרֹךְ,

וּמֶתֶק-הָעֶצֶב אֲשֶׁר זִמְרָתֵךְ

יָדְעָה עַל הַנֶּפֶשׁ לִנְסֹךְ.

"קָטָן הוּא וְדַל הוּא חַדְרִי,

וַאֲנִי בּוֹ שָׁרוּי עֲרִירִי..."

וְיֵשׁ כִּי נִדְמֶה לִי, עִם רֶדֶת הַיוֹם,

בִּשְׁלֹט בִּי תוּגַת-דִּמְדּוּמִים,

עֲדַיִן כְּקֶדֶם קוֹלֶטֶת אָזְנִי

הַלַּחַן הַהוּא הַתָּמִים:

"קָטָן הוּא וְדַל הוּא חַדְרִי,

וַאֲנִי בּוֹ שָׁרוּי עֲרִירִי..."

הֲלָךְ נֶפֶשׁ

לא. ד. גורדון

הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ,

דָּעַךְ הַיוֹם.

זָהָב מוּעָם צֻפּוּ שְׁחָקִים

וְהָרֵי רוֹם.

סְבִיבִי הִשְׁחִיר מֶרְחַב שָׂדוֹת

מֶרְחָב אִלֵּם;

הִרְחִיק שְׁבִילִי – שְׁבִילִי בּוֹדֵד,

שְׁבִילִי שׁוֹמֵם...

אַךְ לֹא אַמְרֶה פִּי הַגּוֹרָל,

גוֹרָל רוֹדֶה,

אֵלֵךְ בְּגִיל לִקְרַאת הַכֹּל,

עַל כֹּל אוֹדֶה!

הַמֶּלֶךְ דָּוִד בַּמְּעָרָה

ח"נ ביאליק

א

שְׁנֵי בַחוּרִים יִרְאֵי אֱלֹהִים וּבְנֵי חַיִל הָיוּ בְעִיר אֶחָת, שְׁנֵיהֶם רֵעִים נֶאֱמָנִים וִידִידֵי נֶפֶשׁ ושְׁנֵיהֶם עֲנִיִּים וְדַלִּים, אֵין לָהֶם בְּעוֹלָמָם זוּלָתִי גְוִיָּתָם הַצְּנוּמָה מֵרֹב צוֹֹם וְשִׂמְלָתָם הַשְּׁחוּקָה מֵרֹב יָמִים וְעֵינֵיהֶם הַכָּלוֹת מֵרֹב הָגֹה בִּמְגִלּוֹת סְתָרִים וְחַשֵּׁב קִצִּים. וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם יוֹשְׁבִים כָּל-הַיָּמִים לְבַדָּם עֲצוּרִים לִפְנֵי יְיָ בַּעֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה, אַרְבַּע על אַרְבַּע, אִישׁ בּוֹדֵד בְּפִנָּתוֹ וְאִישׁ בּוֹדֵד עַל מְגִלּוֹת סְפָרָיו, נוֹשְׂאִים אֶת-נַפְשָׁם לְקֵץ הַיָּמִין וּמְצַפִּים לִישׁוּעָה.

וַיְהִי בּלֵיל מוֹצָאֵי שַׁבָּת אֶחָד, בַּשְׁבִיעִי לַמּוֹלָד, וְהַבַּחוּרִים יְשֵׁנִים בַּעֲלִיָּתָם עַל הַקַּרְקַע, כְּמִשְׁפָּטָם, אִישׁ מְקֻפָּל בְּפִנָּתוֹ וְאִישׁ צְרוֹרוֹ הַדַּל מְרַאֲשׁוֹתָיו, וְהַלְּבָנָה הַפְּגוּמָה מַשְׁגַּחַת אֲלֵיהֶם בְּעַד הַחַלּוֹן וְזוֹרַעַת אֶת-אוֹרָהּ הֶעָגוּם בֵּין צִלְלֵי הֶחָדֶר. וַיַּחְלְמוּ שְׁנֵיהֶם בַּלַּיְלָה הַהוּא חֲלוֹם אֶחָד, וְהִנֵּה הֵם עוֹמְדִים בַּשּׂדֶה וּמְקַדְּשִׁים אֶת-הַלְּבָנָה לִפְנֵי מְלֹאתָהּ. וַיְהִי בּפְנוֹתָם לְשַׁלֵּש שָׁלוֹם אִישׁ אֶל אָחִיו, כַּמִּשְׁפָּט, וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה עוֹד אֶחָד שְׁלִישִׁי, יָשִׁישׁ פֶּלִאי, לֹא נוֹדַע מִי הוּא וּמֵאַיִן בָּא, עוֹמֵד וּמְקַדֵּש עִמָּהֶם, עֵינָיו הָעֲצוּמוֹת לַשָּׁמַיִם וּזְקָנוֹ נִגָּר כַּכֶּסֶף עַל לִבּוֹ וַּמְפְתֵּחַ זָהָב מְשֻׁלְשָׁל לוֹ מִמָּתְנָיו וּלְמָטָּה. וַיִּתְמְהוּ מְאֹד הַבַּחוּרִים, וְאוּלָם אֶת-תְּפִלָתָם לֹא הִפְסִיקוּ, וַיְהִי לְהֶפֶך, כִּי לְמַרְאֵה הַיָּשִׁישׁ חַם לְבָבָם פִּתְאֹם וּתְפִלָתָם נִצְּתָה בְּפִיהֶם כְּלַפִּיד אֵשׁ, וַיִּרְקְדוּ כְנֶגֶד הַלְּבָנָה, וַתְּרַנֵּנָּה כָּל-עַצְמוֹתָם, וּבְאַחֲרִיתָהּ הִתְלַקְּחָה הַתְּפִלָּה וַתְּהִי לְלֶהָבָה, וַיִּשְׁאֲגוּ שְׁלָשְׁתָּם כָּאֲרָיוֹת בַּשָּׂדֶה: דָּוִד מֶלֶך יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּם!

עוֹד הֵם שׁוֹאֲגִים וְשׁוֹנִים וּמְשַׁלְּשִׁים, וְהִנֵּה רְאֵה זֶה פֶּלֶא: מִשּׁאָגָה לִשְׁאָגָה הָלְכָה הַלְּבָנָה הַפְּגוּמָה הָלֹךְ וְהִתְמַלֵּא, הָלֹךְ וְהִטַּהֵר, עַד אֲשֶׁר מָלְאָה וַתִּטְהַר כֻּלָּהּ לְעֵינֵיהֶם, לֹא נִשְׁאַר בָּהּ שֶׁמֶץ כֶּתֶם וּפְגָם; וַתַּעֲמֹד הַלְּבָנָה טְהוֹרָה וּתְמִימָה בְלֵב הַשּׁמַיִם וְאוֹרָהּ חָזָק וְצַח כְּזֹהַר הַחַמָּה בִגְבוּרָתָה, וַתָּאֶר אֶת-כָּל-הַשּׂדֶה מִסָּבִיב מִן הַקָּצֶה וְעַד הַקָּצֶה. אָז יִשְׁעֶה אֲלֵיהֶם הַיָּשִׁישׁ פִּתְאֹם וַיֹּאמַר:

"שַׁבַּתְּכֶם לְשָׁלֹום וְחָדְשְׁכֶם לִבְרָכָה, בְּנֵי אֱלֹהִים חַיִּים! דְּעוּ, כִּי שׁוֹמֵר מְעָרַת דָּוִד הַמֶּלֶךְ אָנֹכִי. מִדֵּי חֹדֶש בְּחֹדֶש, לְעֵת קַדֵּשׁ הַלְּבָנָה, בַּעֲלוֹת מִפִּי רִבֲבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל הַקְּרִיאָה הַגְּדוֹלָה: ' דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּם' – יִתְעוֹרֵר הַמֶּלֶךְ דָּוִד מִשּׁנָתוֹ בַמְּעָרָה וְהֵרִים רֹאשׁוֹ מְעַט, וְהוֹשִׁיט יָדָיו בִּדְמָמָה אֶל צַפַּחַת הַמַּיִם אֲשֶׁר מְרַאֲשׁוֹתָיו כִּמְיַחֵל דּוּמָם: הַאֵין אִישׁ בָּא לָצֶקֶת מַיִם עַל יְדֵי מַלְכּוֹ לְמַעַן פְּדוֹתוֹ מִכַּבְלֵי שְׁנָתוֹ וְיָצָא אֶל עַמּוֹ לְהָבִיא לוֹ אֶת הַגְּאֻלָּה? וְאוּלָם מִדֵּי פַּעַם בְּפַעַם תָּשֹׁבְנָה יְדֵי הַמֶּלֶךְ רֵיקָם. אֵין אִישׁ מִבְּנֵי הַגּוֹלָה בָּא לָצֶקֶת מַיִם מַיִם עַל יְדֵי מַלְכּוֹ בְּהִתְעוֹרְרוֹ; רִגְעֵי הָרָצוֹן וְהָרַחֲמִים יִתְּמוּ לָרִיק וְרֹאשׁ הַמֶּלֶךְ יִצְנַח אֶל מִשְׁכָּבוֹ אֲחוֹרַנִית בְּלִי כֹחַ. וְעַתָּה אִם בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים תּשְׂאוּ נַפְשְׁכֶם לִגְאֻלָּה, אַל נָא תִּתְמַהְמְהוּ רָגַע. צְאוּ שׁוּטוּ בָאָרֶץ וּמְצָאתֶם מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים יוֹם, בַּשּׁבִיעִי לַמּוֹלָד הַבָּא, אֶת-הַמְּעָרָה אֲשֶׁר יִישַׁן בָּהּ הַמֶּלֶךְ דָּוִד אֶת-שְׁנָתוֹ, וַחֲתַרְתֶּם וּבָאתֶם אֵלֶיהָ, וַעֲשִׂיתֶם כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרְכֶם אֱלֹהִים בְּיַד שְׁלִיחָיו בַּדָּרֶךְ. וְהָיָה מִדֵּי צֵאתְכֶם וּמִדֵּי בֹּאֲכֶם – וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד מִכָּל-טָמֵא, וְאַל תִּסּוֹגוּ אָחוֹר מִפְּנֵי כָּל-שָׂטָן וְאַל יֵט לְבַבְכֶם אַחֲרֵי כָל-חֶמְדָּה. רְאוּ הִזְהַרְתִּיכֶם. צֵאתְכֶם לְשָׁלוֹם!"

וּכְכַלוֹתוֹ לְדַבֵּר, וַתֵּכַהּ הַלְּבָנָה פִתְאֹם וַתָּשָב לִפְגָמָהּ וְלִכְתָמֶיהָ, וְהַיָּשִׁישׁ נֶעְלַם וְאֵינֶנּוּ.

ב

וְהַבַּחוּרִים קָמוּ לְרֹאשׁ אַשְׁמוּרוֹת לִבְכּוֹת לְגָלוּת הַשּׁכִינָה וּלְהִתְאַבֵּל עַל חֻרְבַּן בֵּית אֱלֹהִים כְּמִשְׁפָּטָם, וַיִּזְכְּרוּ אֶת-הַחֲלוֹם אֲשֶׁר חָלְמוּ הַלַּיְלָה, וַיְסַפְּרוּ אִיש אֶל אָחִיו, וַיִּשְׁתֹּומְמוּ מְאֹד, כִּי עָלוּ דִבְרֵי חֲלוֹם שְׁנֵיהֶם בַּד בְּבַד, וַיִּתְּנוּ אֶת-הַדָּבָר אֶל לִבָּם וַיֹּאמְרוּ: "אֵין זֹאת כִּי אִם שָׁלַח לָנוּ אֱלֹהִים הַלַּיְלָה דְבַר אֱמֶת בְּיַד מַלְאָכוֹ. נָקוּמָה וְנַעֲשֶׂה!"

וְלֹא הִתְמַהְמְהוּ הַבַּחוּרִים, וַיָּקוּמוּ הַבַּחוּרִים וַיְשַׁנְּסוּ אֶת-מָתְנֵיהֶם, וַיִּקַּח אִישׁ מַקְלוֹ וְאִישׁ תַּרְמִילוֹ בְּיָדוֹ, וַיֵּצְאוּ מִמְּקוֹמָם וּמֵעִירָם לָשׁוּט בָּאָרֶץ וּלְבַקֵּשׁ אֶת-מְעָרַת דָּוִד הַמֶּלֶךְ כִּדְבַר הַיָּשִׁישׁ בַּחֲלוֹם. וַיֵּלְכוּ הַבַּחוּרִים יוֹמָם וָלַיְלָה, לַיְלָה וְיוֹמָם, וַיִּתְעוּ בְּכָל-הַדְּרָכִים, וַיִּטּוּ אֶל כָּל-הַנְתִיבוֹת, וַיְבַקְשׁוּ בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת – וְלֹא מָצָאוּ. וַיִשְׁאֲלוּ אֶת-עוֹבְרֵי הַדָּרֶךְ:

"הַגִּידוּ, עוֹבְרֵי דֶרֶך, אוּלַי יְדַעְתֶּם אַיֵּה מְעָרַת דָּוִד הַמֶּלֶךְ?"

וְאוּלָם מִכָּל עוֹבְרֵי הַדֶּרֶך אֵין מַגִּיד וְאֵין עוֹנֶה, כִּי אִישׁ לֹא יָדַע מְקוֹמָהּ. וַיֵּרַע מְאֹד לַבַּחוּרִים וַתִּקְצַר נַפְשָׁם בַּעֲמַל הַדֶּרֶך.

וַיְהִי בְּאַחַד הַיָּמִים כִּנְטוֹת הַיּוֹם, וַיָּבֹאוּ אֶל חֻרְבָּה אַחַת בַּשּׂדֶה לְהִנָּפֵשׁ שָׁם. וַיְפַתְּחוּ אֲזוֹרֵיהֶם, וַיַּנִיחוּ מַקְלוֹתֵיהֶם מִידֵיהֶם, וַיֵּשְׁבוּ עַל אֶבֶן בְּצֵל קִיר נִטוּי וַיּשְׁאֲפוּ רוּחַ. עוֹד הֵם יוֹשְׁבִים וַיִּשְׁמְעוּ פִּתְאֹם קוֹל דְּמָמָה דַקָּה הוֹגֶה נְכָאִים יוֹצֵא מִתּוֹךְ הַחֻרְבָּה. וַיִּפְנוּ לִרְאוֹת, וְהִנֵּה יוֹנָה אֲבֵלָה, נוֹצָתָה פְּרוּעָה, יוֹשֶבֶת בָּדָד בְּסֵתֶר פִּנָּה וְהוֹמִיָּה חָרֶשׁ. וַיֵּצֵא לִבָּם לְקוֹל הֶמְיָתָה וַיִּשְׁאָלוּהָ:

"מַה-לָּךְ, בַּת יוֹנִים, כִּי תִשְׁתּוֹחָחִי? וּמַה-לָּךְ שֶׁכָּכָה תֶהֱמִי."

ַותִּסְפֹּק הַיוֹנָה כָנָף וַתֶּהְגֶּה תַמְרוּרִים:

אַלְלַי, אַלְלַי

אֵיכֶם עוֹלָלָי?

אֵיכֶם גוֹזָלָי?

טֶרֶף הֱיִיתֶם לַפֶּרֶס,

וּבְקִנִּי אַךְ שְׁמָמָה וָהֶרֶס –

אַלְלַי, אַלְלַי

וַיִּבְכּוּ הַבַּחוּרִים וְעֵינַיהֶם נָזְלוּ דִמְעָה, כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמֵיהֶם אֶל הַיוֹנָה הַשַּׁכּוּלָה וְהַגַּלְמוּדָה וְאַחַר מָחוּ אֶת-דִּמְעָתָם וַיֹ